אז הבחור שהמציא את ביטוררנט, החליט לעשות מטבע וירוטאלי. הוא גם החליט שהמטבעות הקיימים הורסים את העולם, כי אנשים כורים בהם בכמויות ופשוט צורכים המון אנרגיה. אז הוא החליט לעשות אחד מבוסס “דיסק” ולא “חישוב”. המטבע נקרא chia והוא בן פחות מחצי שנה. שיחקתי איתו, ולהלן סיכום מאוד פשטני שלו.
הסבר על המערכת ממבט 1000 ק”מ
הרעיון של כריית המטבע הוא פשוט: פעם בחצי שעה הרשת מייצרת אתגר (challenge). לכל לקוח (farmer) שמחובר יש 30 שניות לענות על האתגר, ולענות לתשובה מתוך התשובות שכבר זמינות לו (אלו החלקות שלו, ראה המשך). בין כל אלו שענו, מוגרלת צ’יאה בודדת. זה אומר שפעם בחצי שעה, יש לך סיכוי לקבל מטבע, הסיכוי תלוי בגודל של הרשת והגודל של החלקות שלך.
אתה בתור לקוח של הרשת, יש לך שדות שבהם אתה מעבד/מגדל צ’יאות (farming). כל חלקה (plot) היא בגודל k=32 (בפועל 100 ג’יגה ביית, כן, הגדלים פה עצומים). אתה חורש (plotting) חרשה ובו נשמרים הרבה אתגרים. פעם בחצי שעה, אתה מקבל אתגר ומחפש אותו בשדות שלך. זה עבודה די טריויאלית שלוקחת לרספבריפאי בערך שנייה או שתיים, יש לך 30 לענות. אמלק – כל מחשב הכי ליפה בעולם מתאים לגידול (farm).
כיוון ההגרלה מתבצעת בתדירות קבועה, ואתה יודע מה הגודל היחסי שלך מהרשת – מקובל לחשוב לא על ההסתברות שלך לזכות בצ’יאה, אלא “כמה זמן עד שתקבל צ’יאה”. אני למשל נמצא על שלוש שנים, עם 65 חלקות, דיסק חיצוני מלא.
הטכניקה של החרישה
כשהרשת יצאה (אני תפסתי את זה חודש לאחר הפרסום הרשמי), באמצעות הקוד הרשמי על המחשב הנייד שלי, הצלחתי לחרוש חלקה אחת של k=32 בגודל 100GB במשך 9 שעות. לאחר חיבור לרשת, קיבלתי תשובה שאני אקבל צ’יאה עוד 10 שנים.
התיאוריה באותו זמן הייתה: אתה חורש אל דיסק ssd, הורס אותו תוך כדי (יצירת החלקות כותבת המון אל הדיסק ולא פעם אחת פר חלקה) – אבל ברגע שאתה חורש חלקה, אתה מעביר אותו על דיסק מכאני עמיד ואתה משתמש בדיסק המכאני כדי לגדל/לעבד (הדיסק המכאני בשימוש לקריאה בלבד, ואין לו צורך להיות מהיר למדי). בזמן האחרון יצא כלי חדש של mad max שמאפשר לחרוש במהירות. על המחשב שלי, הכלי המקורי בפייתון היה נותן תפוקה תוך 9 שעות, ואילו החדש שכתוב ב-C++ נותן תוצאות אחרי 90-120 דקות (היי ארתיום, מה נשמע? אתה מקדים את כולם). הכלי הזה גם צורך כמה MB של זכרון RAM במקום GB, דבר הפותח אפשרויות רבות.
למשל, על מחשב/שרת xeon שיש בבית שלי, הצלחתי לחרוש באמצעות mad-max ב-12 שעות (מדובר על דיסק עם חיבור sata ולא nvme והמעבד ישן). ניסיתי שוב על הפאי שלי (פאי 4, במקור חלקה ב-72 שעות, עם הזכרון מפוצץ) – וקיבלתי חלקה תוך 25 שעות, (רב הזכרון היה פנוי!). על הנייד שלי (עם חיבור nvme – תזכורת) חרשתי במקביל שתי חקלות – וקיבלתי היפר-פררללזיצה: החלקות עכשיו עבדו תוך 80 דקות כל אחת! אבל, המחשב התחמם. ממש, ההייתי צריך להרים אותו (שיקבל אוויר קר, ולא מהשולחן) העברתי אותו לחדר אחר והטמפ’ ירדה אל 80 מעלות במעבד. המקלדת של המחשב הייתה בכמה מקומות 43 מעלות (לכל אחד בימינו מד חום דיגיטאלי, לא?) – אי אפשר היה לגעת בו, והוא הוציא ריח של אלקטרוניקה חמה.
מסקנה
לפטופ גימיינג זה צעצוע. אם הייתי משחק בו (ולא, הקקי הזה לא מריץ אפילו City Skylines כמו שצריך) – הוא היה מתחמם עד כדי שלא ניתן לגעת בו. כדי להפעיל עומסים כאלו במשך חודשים (המחשב באופן קבוע יחרוש – הסברים בפוסט הבא) – צריך מחשב של ילדים גדולים. אני בטוח שאפשר לקבל ביצועים די טובים טלפון סלולרי – אם נשים אותו במקרר.
בהמשך נתחיל להבין כמה המטבע הזה כלכלי וכדאי.
